שלום לך יקרה.

אני רוצה להתחיל מהסוף.

שלום לך נשמה (טהורה שנתת בי…😉)

קודם כל אתייחס לסיומת שלך, בה את מבקשת לקבל תשובה כנה שתיגע בליבך, 

קצת קשה לי לדעת מה כבר שמעת ונשמע לך כקלישאה, אבל מאמינה שמה שיוצא מן הלב נכנס אל הלב❤️

אני שומעת מדבריך שני דברים, אחד- שאת מעדיפה לא להאמין לדברים הטובים שאומרים עליך, כדי לא ליפול לגאוה.

ושתים- את רוצה להאמין למחמאות, אבל לא מצליחה.

אנסה לענות על שני הדברים ככל יכולתי,

בנוגע לחשש לא ליפול לגאוה – להאמין בכך שאת טובה, זה לא גאווה, בדיוק להיפך! זו ענווה אמיתית. מי שמתכחש למעלות שבו, נקרא "בעל ענווה בזויה". 

ענווה אמיתית זה לדעת שיש בך דברים טובים, ידיעה פנימית שלא צריכה אישור מבחוץ.

מתי בנאדם נהיה גאוותן? (שוויצר, "עף על עצמו") כשהוא לא מאמין בעצמו ונהיה מכור למחמאות ולאישור מבחוץ, מאחרים.

יש דוגמאות לצדיקים גדולים שאמרו על עצמם דברים שנשמעים כגאווה:

רבי נחמן מברסלב אמר על עצמו "אני איש פלא, ונשמתי פלא גדול"

משה רבינו (שה' מכנה אותו "הענו מכל אדם"!)

כשבא מלאך המוות לקחת את נשמתו אמר למלאך שילך ולא יהרוג אותו כי:

"יש בי כוח מכל באי עולם"!

איך יתכן שצדיקים כאלה גדולים אמרו דברים כאלו על עצמם? צ

התשובה היא שלצדיקים הללו היה ברור שכל מה שפעלו בעולם הזה, זה רק מכוחו של הקב"ה.

כלומר, כל תכונה טובה שיש בהם או כוח, זה מכוחו של ה', אז כשהם אומרים על עצמם דברים טובים=הם אומרים טוב על ה'!

ואם נחזור אליך, כל תכונה טובה שלך, למשל היופי שלך, החוכמה, הכישרונות…ה' נתן לך על מנת שתצליחי לפעול דברים  טובים בעולם.

ואם את מבינה שאת צינור של הקב"ה, זרוע שלו בעולם הזה, תאמיני שהקב"ה שלח אותך עם מלא מתנות, כדי שתוכלי לבצע את שליחותך על הצד הטוב ביותר.

במהלך החיים אנחנו שוכחים את זה, משתי סיבות-

א. בגלל שמחנכים אותנו בטעות❗ שלחשוב על עצמנו טוב זה גאוה,

ב.אם אנחנו גדלים תחת ביקורת אנחנו מתקשים להאמין בטוב שלנו, מפתחים ביקורת על עצמנו ובהמשך על העולם.

על מנת לפעול טוב בעולם צריך "לחזור בתשובה", להתחיל להסתכל על הטוב שלנו ולהבין למה קבלנו את הטוב הזה!

ובאופן מעשי…

אני מציעה לך כל יום לכתוב לעצמך דברים טובים על עצמך, דברים טובים שאמרו לך, דברים טובים שעשית. לאסוף את כל האוצרות שקיבלת…. זה ממש לעסוק במצווה!!!

בהצלחה❤️

יקרה וטובה שלום לך

איזו בהירות יש בבקשה שלך. בקשה של אומץ לב וכנות פנימית נוגעת.

תודה שכתבת , תודה שאת לא נותנת לעצמך לשקוע למקומות שאת לא מעוניינת בהם.

את מדברת על אנרגיה. חזקה ועוצמתית – אנרגיית החיים הטובה שלך. אני מרגישה מתוך המילים שלך שאת יודעת שהכוח הזה הוא מתנה. השאלה היא איך לנהל אותו בצורה שייטיב עימך.

להעניק לעולם – זו אפשרות נהדרת, כפי שכתבת – להתנדב וכדומה. אבל, לא סתם את אומרת שזה "לא מספיק". נדמה לי, שזה בגלל שההתנדבות היא פיתרון יותר נפשי בעוד הכוחות החזקים הם בעיקר כוחות גופניים.

אני רוצה להציע לך להתמיר את האנרגיה הזו, לשימוש גופני.

האיזורים בהם הייתי מתמקדת הם : פעילות פיזית- איזו שמדברת אליך ואם אין כזו אז להתאמץ למצוא כזו. זה יכול להיות משהו אנרגטי מאד כמו ריצה, זומבה וכו' או משהו רגוע יותר אבל שדורש ריכוז ומאמץ כמו יוגה או פילאטיס.

בנוסף, דברים שקשורים ליצירה שלך (יצר ויצירה מחוברים)- יכולים להועיל לפריקת אנרגיה. כל יצירה שמדברת אליך (זה לא חייב להיות יפה) , בייחוד בתחום המלאכות העתיקות (אריגה, שזירה, קליעה)- יצירת כלים שממש טובים לשימושך. 

 זה עוד סוג של שימוש באנרגיה לטובתך.

יש הבדל בין נתינה מתוך האנרגיה לבין הזנה פנימה מהאנרגיה הזו. ממליצה לך לפעול בשני הכיוונים. (למרות שההתנדבות ונתינה לזולת הם ממלאים גם את הנותן, ונותנים סיפוק אמיתי, כדאי למצא מקומות בהם את גם מקבלת, בפשטות, מפריקת המתח והאנרגיה)

לגבי העצבות- היא מנת חלקם של בני האדם כולם, ויש נטייה מיוחדת לנשים להתמודד עם עצבות בחיים. במיוחד אם יש תחושה של חוסר מימוש. במקרה שלך זה מה שאת מספרת, ההמתנה שמבקשת להתמלא. אז מציעה גם לא להיבהל ממנה, אם היא מגיעה במנות קטנות, כמו כל רגש- זה בסדר. ואם את מרגישה שהיא מתחילה להשתלט- אני מזמינה אותך להתייחס לעצות הנ"ל של עבודה עם הפיזיות של הגוף ושל הידיים, ואם אלה לא עוזרים, אולי לשקול לקבל איזשהו ליווי או ייעוץ מדמות שבקיאה בתורת הנפש.

 אני מברכת אותך שבעזרת השם בזכות מאמצייך ועוז רוחך, יגיע האחד שלך, ותבנו לכם בית נאמן מתוק ועוצמתי בישראל. 

חשוב לזכור, שגם בתוך חיי נישואים לא תמיד כל הרצונות שלנו מקבלים מענה, לכן באופן מיוחד חשוב לנשים לטפח עבור עצמן איזורים שממלאים אותן, כדי לא להשען על האיש בלבד לטובת רווחתך הנפשית.

ברכה בכל!

שלום יקרה

תודה לך שאת כותבת,

וואו, אני מתארת לעצמי שזה לא היה לך קל לכתוב ,

אפילו אני ממש שומעת דרך המילים שלך תחושה של יאוש , תסכול ואולי גם דכדוך מהמצב. 

ואני מתארת לעצמי , שאם כתבת את זה , ושלחת לפה את באמת כבר רוצה שמשהו ישתנה , כי זה מאוד כבד לך על הלב.

ואת כבר ממש רוצה עזרה. 

אני מרגישה שכדי לענות לך בצורה מלאה אני צריכה להכיר אותך יותר לעומק.

 אני באמת לא מכירה אותך ואין לי מושג מה עברת בחיים. ומה ההורים שלך עברו, בכלל את כל הסיפור חיים שלך ושלהם.

ולכן אני עונה מנקודת מבט מאוד צרה ומתפללת שזה יגע בך , ואולי יעזור קצת.

תראי, הלב לא נאטם סתם, הוא לא נסגר סתם ככה. כנראה היו דברים שקדמו לכך. לפעמים בחיים קורים דברים שסוגרים לנו את הלב, לפעמים תחושה שלנו שלא מספיק רואים אותנו, שאנחנו לא מספיק חשובים, אולי פגעו בנו , אולי עברת פגיעה כלשהי (אולי את לא זוכרת..), ואז הלב לאט לאט מתכווץ ונסגר לעולם.לפעמים היו דברים שאולי גם את לא זוכרת , אולי היו רצף של אירועים וחוויות שגרמו ללב שלך להסגר, אז אל תשפטי את עצמך, תקבלי באהבה אותך ואת הלב שלך .ותאמיני בו שאם הוא נסגר כנראה שהיתה לו סיבה לכך.אז קודם כל זו קבלה עצמית למצב הנוכחי. זה הדבר הכי בסיסי וחשוב, תיהי בעד עצמך .

דבר נוסף, את בגיל שההורמונים בגוף שלך כל כך משפיעים על המצב הרגשי , שזה באמת יכול להפוך עולמות, במקביל להורמונים זו התקופה הזו, שהנפש שלך מבקשת לחפש את עצמה. מי אני? מה אני עושה פה בעולם הזה? במה אני שונה ויחודית מההורים שלי? יש הרבה שאלות שמבקשות להשאל ולהחקר על ידך. יכול להיות שעם הזמן ההתרחקות מההורים הייתה הדדית, את רצית מרחק והם נתנו לך אותו, ואולי היו שם במקביל מריבות וחילוקי דיעות  (שוב, אני רק מנחשת, אני לא באמת מכירה לא אותך ולא אותם..)ולאט לאט התרחקתם, ופתאום את מוצאת את עצמך רחוקה וזה מרגיש מאוד בודד ואפילו כואב. שואלת אותך- מה את צריכה כדי לחזור לקשר עם ההורים ועם האחים שלך? אני שומעת ממך שזה מפריע לך וכואב לך. האם את מסוגלת לגשת אליהם ולבקש מהם לדבר איתם על כך שאת מרגישה שהתרחקתם?  ותגידי להם מה הצורך שלך כדי לחזור להיות איתם בקשר ..אני בטוחה שאם ההורים שלך אנשים בריאים בנפשם, ההתרחקות הזו כואבת להם עד עד עמקי נשמתם. זה מאוד כואב כשילד מתרחק ונסגר לו הלב. אני מרגישה שקודם כל הקשר עם ההורים הוא מפתח לקשרים אחרים, ולכן הייתי ראשית כל מתמקדת בו. אם קשה לך לדבר עם ההורים – האם יש אדם בעולם שאת כן יכולה לדבר איתו? שאת כן סומכת עליו? זה טוב וחשוב וכיף לדמיין, אבל אין תחליף לקשר אנושי של לב אל לב. אני שמחה שהמטפלת קצת עזרה לך , אני חושבת שכדאי להמשיך בטיפולים וללכת לעוד מטפלת. וגם אני מתארת לעצמי שבטח ההורים מימנו לך אתטיפול ושלחו אותך אליו? אם כך, בוודאי שאת חשובה להם והקשר איתך חשוב להם. הסתגרות כללית אל העולם היא מצריכה בירור עמוק יותר, מתחת מרגיש לי שהלב נסגר כי הוא חווה פגיעה, כפי שרשמתי לך, לב לא נסגר סתם ככה! תסמכי על הלב שלך , שכנראה משהו סגר אותו. צריך לבדוק למה הלב נסגר, מה קרה שם? אולי יש בתוכך סוד או משהו מאוד כואב שלא סיפרת מעולם והוא יושב לך על הלב וזה מאוד כואב ? וזה מצריך ממך הרבה אנרגיות לפתוח את הלב לאחרים? אני מרגישה גם בין המילים שלך הרבה עצב ודכדוך על המצב. אל תשארי עם זה לבד, בבקשה , תפני לאדם שאת סומכת עליו ותנסי לדבר איתו על זה, תעשי מאמץ קטן כדי לצאת גם אם זו תחושה שאת קצת מכריחה את עצמך לדבר , זה דורש קצת אומץ אבל זה קריטי עבור החיים שלך את בגיל קריטי שדברים משתנים כל הזמן. והמציאות לא חייבת להשאר ככה! יש המון אפשרויות טיפול שונות , תנסי במקביל לחשוב על דברים שכן עושים אותך שמחה- כדי לא להשאר במקום מדוכא ותעשי אותם- לעשות יצירות , לשמוע מוזיקה, לרקוד …, כי זו  באמת עלולה להיות שרשרת שגורמת ללב להסגר עוד קצת ועוד קצת. ואני רוצה לעזור לך לאט לאט לפתוח שוב את הלב. להאמין שאפשר גם אחרת. הלב יכול לחזור להיות פתוח וחם כמו שהוא היה פעם. בשביל זה קצת מאמץ קטן , ללכת לפתוח את הנושא עם מישהו קרוב. בטוח יש מישהו כזה. ואם תרצי- את יכולה לרשום לי בשמחה ונדבר.

לגבי זה שאמרת שיוצא לך דברים מביכים כשאת מדברת עם חברות, אני יכולה להבין את זה, מאוד! אני זוכרת שגם לי היו מצבים כאלו בגיל שלך . אצלי אני מרגישה שזה נבע מהרבה חוסר בטחון, חוסר בטחון בעצמי, בעולם שסביבי, דימוי עצמי נמוך, לא האמנתי בעצמי, הכל היה נורא נורא מביך- והייתי סופר רגישה . וכל צחקוק הייתי לוקחת מאוד אישי ללב. דבר כזה גם עלול לסגור את הלב, המשפטים בראש:" וואי איזה דפוקה אני , אני באמת סתומה, לא מצליחה לדבר נורמלי, יוצאים לי משפטים לא קשורים מהפה , ומביכים!" למות איזה בושות- עדיף להסתגר עם עצמי ולהיות עם עצמי, זה ממש תחושה של  בושה עצומה ורצון שהאדמה  תבלע אותך. גם חוסר בטחון הוא משהו שניתן לעבוד עליו, וגם על הבושה.. שוב זה עניין של טיפול רגשי במקביל לעבודה עצמית. ואפשר לעזור מאוד בכך! ורק אומרת לך – את נשמה יקרה, הרבה יותר ממה שנדמה לך, את אהובה , את טובה ואת ראויה! ראויה לחיות ולדבר ולהגיד דברים- גם אם הם יוצאים מביכים לעולם, וגם אם זה שטיויות- אז מה! אז אמרת דברים מביכים! לא קרה כלום נשמה!! באמת לא קרה כלום! הכל בסדר. את אהובה וראויה בלי קשר לשום דבר ובלי קשר להתנהגות שלך -לא עשית שום דבר לא בסדר…

מקווה שטיפה נתתי לך כיוון, מוזמנת לדבר איתי אם תרצי.

בהצלחה רבה יקרה

תהילה

היי יקרה,

קודם כל לגבי השאלות הקודמות ששלחת, מתנצלת בשם האתר, לעיתים יש עומס מאוד גדול ולעיתים יש שאלות דומות שנשלחות וכדאי לחפש ולראות אולי תמצאי שאלה דומה ותוכלי לקבל מענה מספק, ואם לא אז אל תתייאשי ותשאלי שוב🙏🏼❤️. 

ועכשיו לגבי מה שאת אומרת בעניין הקושי בהבעת רגשות, קודם כל, זה שאת מעלה את הנושא מעיד שאת מבינה עד כמה חשוב להביע רגשות על מנת לנהל חיי חברה ומשפחה תקינים. בע"ה כשתקימי בית עם בעלך, יהיה לו חשוב לשמוע מה את מרגישה ולהבין כמה את אוהבת אותו🤍.

בד"כ כאשר יש קושי להביע רגשות, זה מעיד על איזשהו מנגנון הגנה פנימי שאנחנו מפתחים כדי לא להפגע. ושוב – זה לא במודע!

יש מן אמירה פנימית כזו שאם אביע רגשות אולי הצד השני לא יחזיר לי באותו מטבע, אני עלולה להפגע.

את מספרת שהבית אוהב ותקין בסה"כ וזה טוב ב"ה. זה לא סותר את זה שאולי גם מצידם יש קושי בהבעת רגשות. האם אומרים לך כמה הם אוהבים אותך? כמה אוהבים את מה שאת עושה?

בשביל להביע אהבה צריך להרגיש אהובים.

מעניין מה יש שם בינך לבין החברה שגורם לך להיות יותר משוחררת, אולי זו ההרגשה שלך שהיא מקבלת ואוהבת אותך ללא תנאי?

את מספרת שאת בכורה, זה באמת פרט חשוב וטוב שציינת, כי פעמים רבות בכורות (ובכורים) נושאים אחריות גדולה על כתפיהם, אולי את נושאת תחושה שמשהו לא יחזיק אם את תתפרקי? להביע רגשות זה להראות שאת זקוקה למשהו, זה להראות פגיעות…

אני מציעה להתחיל בקטנה

(ואז בזכותך גם הבית יתחיל לדבר בשפת הרגשות…) 

בכל מקרה, את מתאמנת על הבית שתבני בע"ה.

תתחילי במשפטים שיש בהם רגש: "איך אני אוהבת את האוכל הזה", "איך זה משמח כשאת קונה לי…" "מבאס אותי ש…"

מאמינה שזה יביא לחייך משהו חדש ומרענן❤️

שלום יקרה,

אני כל כך מעריכה שפנית לשאול את שאלתך. זה דבר חשוב וטוב לא להשאר עם שאלות וגם את לא עושה לעצמך הנחות. את מרגישה שמשהו לא לגמרי בסדר ואת מנסה לדייק את עצמך ולקבל מענה מסודר. כל הכבוד!

שלום לך יקרה, ותודה על השאלה החשובה ששאלת, שהיא שאלה שאני שומעת מהרבה נערות. 

לרבים מאיתנו יש אמונה פנימית שאם יהיה לנו בטחון עצמי גבוה יותר, נוכל לעשות דברים שאנו לא עושים כיום. כלומר אנחנו תולים את ההצלחה שלנו והאומץ שלנו לעשות דברים בכך שיהיה לנו בטחון עצמי גבוה יותר.

ככה חשבו עד לא מזמן גם בתחום הנפש, ובמשך עשרות שנים הפסיכולוגיה והחינוך שמו להן למטרה להעלות את הדימוי העצמי של ילדים, נוער ובוגרים. כולם הסכימו עם ההנחה שהבטחון העצמי הגבוה יותר יוביל להצלחה רבה יותר במגוון של תחומים: חברתי, לימודי, מימוש עצמי וכו'.

אבל מסתבר שזו הייתה טעות! עשרות שנים של מחקרים הפריכו את המיתוס הזה לחלוטין: בטחון עצמי גבוה יותר הוא לא מתכון לחיים נעימים או מוצלחים יותר. זו בעיקר אשליה שהחברה המערבית ההישגית מוכרת לנו. אין שום סיבה לטפח בטחון עצמי גבוה, אך יש בהחלט סיבה לטפח את העצמיות האמיתי שלך -כלומר להתחבר למי שאת באמת רוצה להיות, לחזק את הצדדים שאת אוהבת בעצמך ולשפר את מה שאת פחות אוהבת.

לכן, המוקד הוא בניית העצמיות, ולא העלאת ההערכה העצמית כשאת עם חברות או מול הסביבה.

אני רוצה לשאול אותך שאלה: אם היית קמה מחר בבוקר ומגלה שהערכה העצמית שלך גבוהה, וכל הקשיים שכתבת לי נעלמו לחלוטין, איך החיים שלך היו נראים? נסי לכתוב לעצמך את התשובה. התבונני במה שכתבת, ובדקי עם עצמך מה באמת מעכב אותך מלהתחיל לחתור לכל אותם דברים שאת רוצה להיות או להשיג. אל תתני לעצמך רשות לומר : מה שמעכב אותי הוא חוסר בטחון.  כך את ממלכדת את עצמך במלכודת חסרת מוצא. במקום זה תבחרי צעד אחד שאת מתחילה לעשות היום, כמו שאת, גם בלי בטחון. גם כשהחברות שלך יכולות לערער אותך, וגם כשהדימוי העצמי שלך לא משהו. החלטת שאת עושה את זה. 

הבטחון המאוזן יתחיל להתפתח דרך מעשים שתעשי, דרך אומץ לעשות דברים שאת דוחה כרגע. זו הדרך להתקרב לעצמיות האמיתית שלך, שהיא הדבר החשוב. לגלות את הבן אדם היקר והמיוחד הזה שנקרא את. וכשיש לך חיבור לעצמיות האמיתית שלך, למה שחשוב לך בחיים, ואת עושה פעולות כדי לקדם את הדברים האלה, אז "על הדרך" גם יבנה בך יותר בטחון.

בהצלחה!

הי נשמה.

איזה יופי של שאלה. 

את צודקת שבסרטים ובקליפים שמים דגש כל כך גדול על הנראות החיצונית וזה מחלחל ומשפיע. לכן כדאי לצמצם צפיה של תכנים חיצוניים.

אפשר להסתכל סביב ולראות שהאנשים המאושרים שסביבנו הם לאו דווקא האנשים היפים.. יש אנשים עם זוגיות טובה שנראים  רגילים לגמרי. הם לא זוהרים בכלל (ובעצם, החיים עצמם לא זוהרים. הם אוסף של רגעים קטנים ורגילים שיכולים להיות קשים לפעמים ועדיין טובים ומשמעותיים). אז מה באמת הופך אותם למאושרים? הקשר בינהם.. האהבה. ההערכה. 

ולעומתם, שחקנים בהוליווד שלא מצליחים לשמור על קשר זוגי נורמלי ולבנות משפחה. הם מתגרשים, בוגדים וכו..ובעיקר, אנשים בודדים. 

כי בסופו של דבר האיש שלך, שלו את מחכה יאהב אותך בגלל האישיות שלך ולא בגלל היופי החיצוני שלך. 

יופי זה דבר זמני ומשתנה. אפשר לראות בתעשית היופי, שדוגמניות מתחלפות כל הזמן. בגיל 25 הן נחשבות כבר מבוגרות..

יופי פנימי לעומת זאת, הולך ומשתבח עם השנים.. זה מקרין גם החוצה ומאיר לעולם.

התפקיד שלך כאשה הוא לא להיות מושכת. התפקיד שלך הוא להיות את בעולם. להביא את האור המיוחד שאת לסביבתך. אין שום סיבה שתשקיעי מחשבה וכוחות נפש בלנסות למצוא חן, תתמקדי בלהקשיב ללב ולגלות מי את בעולם בלי קשר למה חושבים עליך ולאיך שאת נראית. 

אני בטוחה שאת רוצה קשר פנימי עם האיש שלך. שהוא יראה אותך מבפנים. את הנשמה שלך. שיעריך את האופי שלך. שיצליח לתקשר איתך ברבדים עמוקים. כדי שזה יקרה, כדאי שתתקשרי עם האנשים שסביבך ממקום עמוק, פנימי ופשוט.  

בהצלחה

שלום יקרה

תודה לך על האומץ לכתוב לא מובן מאליו. מרגיש לי שאת באמת בחורה איכותית שאיכפת לה וצומחת מתהליכים פנימים שהיא עוברת .

 באמת כפי שאת מבינה ויודעת שסרטים חשופים שמתמקדים באינטימיות בוטה  לא בריא לצרוך ולא כדאי.מקסים שסיגלת עבור עצמך תחביבים שונים שממלאים אותך וזה נהדר כתחליף. ראשית כל, אני מציעה לך לסלוח לעצמך. הסליחה היא מרככת את האשמה. תסלחי לעצמך באמת מכל הלב . את נורמלית, הכל חשוף כל כך היום ואין פלא שנחשפת לסרטים כאלו. ותחמיאי לעצמך שיש  בך כוח רצון אדיר שהצלחת לצאת מזה זה ממש תהליך גמילה וזה לא מובן מאליו בכלל!

מאחר וכבר נחשפת הם מעסיקים אותך וכמו מסתובבים לך במחשבה ובדמיון והאמת שזה ממש הגיוני. זה יוצר מעין התניה של גירוי חזק במוח . יש מקום לתשוקה ומיניות אבל ממקום של אהבה בריאה בין בני זוג ואמיתית שלא מבוססת על סרטים.

אני מאמינה שיש תקווה וממש שאפשר לשנות התניות. אפשר גם ללכת לטיפולי cbt וטיפולים שמבוססים  על מיינדפולנס או טיפולים יותר קונקרטים שעוזרים בכל מיני דרכים  . בכל מקרה אתן לך רעיון שמאוד עובד-

כל פעם שעולה מחשבה בראש, תתבונני במחשבה אל תנסי לשנות אותה להתערבב איתה להאבק בה או להתעצבן עליה . רק תנשמי עמוק ותאמרי לעצמך בקול רך ומטיב:"זו רק מחשבה.. זו רק מחשבה.." אל תנסי להכנס אליה ולתת לה יותר מידי מקום וחשיבות. מחשבות מתגברות ומתעצמות מתוקף כך שאנחנו מתערבבים איתם רגשית . המחשבה נחלשת כאשר אנחנו רק מתבוננים בה ולא מתנהלים ממנה. כך לאט לאט אין לה חשיבות וקיום והיא מתפוגגת . הכי חשוב לא לעשות ממנה עניין .כל פעם שהיא מופיעה פשוט אל תייחסי לה חשיבות תראי שהיא מופיעה ,תשימי לב לזה אבל אל תעשי ממנה יותר מידי . ושוב מדגישה תוך כדי מחילה וסליחה עצמית!

לגבי המגע , זה לאוו דווקא קשור שאת לא אוהבת מגע בהקשר לזה. יכולות להיות לזה המון המון סיבות.. מוזמנת להאריך על זה איתי בהתכתבות במייל או בשיחה. אני צריכה לשמוע על כך יותר כדי להבין.

הרצון לקשר לחבר כדי שיקשיב ויכיל הוא מובן מאוד וטבעי. הרצון להיות נאהבת הוא נעים ומכיל כל כך . בייחוד כאשר יש חסך בכך וצורך לפרוק ואולי אין מי שיספק אותך בנושא הזה. יחד עם זאת ,אני מאמינה ממש שחבר ממקום כזה של צורך במילוי חסך כזה הוא פחות בריא. חבר לא צריך לבוא רק ממקום שאת חסרה וצריכה מילוי של אוזן קשבת וצורך באהבה , אלא ממקום שגם את מלאה בצורך הזה והוא רק יתמוך בך. האם יש דמות בוגרת כלשהי שתוכלי לדבר איתה ולשתף אותה במה שאת צריכה לעיתים קרובות? אולי ללכת למטפלת רגשית? זה נשמע לי מאוד טוב וחשוב שתמצאי את המקום שתפתחי בו את ליבך . החבר יגיע בעת הנכונה ממקום שאת יותר אוהבת את עצמך ושלמה עם מי שאת. 

עוד משהו קטן לגבי המגע-/זה ממש בסדר שאת לא אוהבת מגע , אני מקווה שאת מקפידה לומר לאנשים שלא יגעו בך בדרך שלא נעימה לך.וגם אם הזמן תבדקי אם עצמך אותי כן יש דרכים שנעימות לך. יש המון המון סוגי מגע…

מקווה שקצת עזרתי.

תהילה

יש עוד הרבה הרבה מה לכתוב ומה לדבר בנושא,מוזמנת לפנות אלי בפרטי אם תרצי.

שלום לך שמש הטוב, משאלתך אני מבינה שאת דמות חינוכית כלשהי? בלתי פורמלי? כי ראשית, אם מדובר במסגרת חינוכית בלתי פורמלית, הייתי מייעצת להביא אשת מקצוע מהתחום שתשוחח עם הבנות במידה ועולה צורך, כמובן בשיתוף ההורים, אולי מטעמם של ההורים, ולא שאת תקחי את זה על עצמך, כיוון שלעיתים יכולים לצוץ כל מיני תגובות שדורשות התייחסות מקצועית, או חלילה חשש לפגיעות וכו..

ולשאלתך, שיח על מחזור רצוי להתחיל סביב כיתה ה'. יש מקומות שמתחילים לשוחח כבר לפני כיוון שגיל קבלת הוסת יורד..

לגבי שיח על איך באים ילדים, גם מקובל היום להתחיל לשוחח כבר סביב כיתה ה' כחלק מהשיח על קבלת הוסת.. השיח המוקדם מגיע בהתאמה לשימוש במדיה ולחשש שילדים נחשפים תכנים שאינם מציגים את  המקום הבריא וחשוב לנו כאנשי חינוך/ הורים, להיות שם בשביל הילדים, לפני שנחשפים למידע כוזב או מעוות.

ככלל, כשילד/ה פונה אליך בשאלה הגישה הרווחת, לענות בפשטות וטבעיות, ברב המקרים הילד יחפש תשובה בהתאם לגילו וליכולת שלו להכיל. מקרים בהם נחוש שהילד מחפש ושואל שאלות שאינן תואמות את גילו, נחשוש לחשיפה לתכנים לא מותאמים..

מקןוה שהצלחתי לענות . מוזמנת להמשיך להתייעץ בשמחה.

ברכה והצלחה!