שלום לך כינה נחמדת!
קודם כל, אני חייבת לכתוב לך, שהשאלה שלך מאד לא אגואיסטית… כלומר, השאלות שאת שואלת הן מצויינות וחשובות מאד, ובעיקר מראות על הרצון שלך להבין טוב יותר את הנושא לא רק ברמה האקדמית ("מחקרים עדכניים בנושא האגואיסטיות, עבר הווה ועתיד????"), אלא להבין את הנקודה הפנימית של העניין כנקודת מוצא להתחלת שיח עם עצמך בנושא. וזה לכשעצמו, מאד לא אגואיסטי… אחרת, מה אכפת לך מה אחרים חושבים ואומרים?…
אז עכשיו, שנתחיל?
ובכן, בואי נשים אמירה חשובה על השולחן. להיות אגואיסט זה במידה רבה להיות עבד ה'. באמת! אין בעיה בכך שאדם ידאג לצרכיו. זה אפילו חובה, הנה כך בגמרא: 'נשמה שנתתי בך – החייה' (גמרא בתענית כב:). כלומר, אדם מצווה לדאוג לנשמתו ולגופו. זה חלק מהוראות היצרן, לדאוג שלנשמה שנתנה בנו יש בית (כלומר גוף) מתוחזק היטב בכל רבדיו וצרכיו.
אם ככה, אז הכל טוב?
בערך. כי כמו כל דבר אחר בעולם, כשמשהו טוב יוצא מאיזון, הוא מתחיל לא להיות כל כך טוב… מה הכוונה? תראי, הבעיה עלולה להתבטא באיבוד הפרופורציה (עניין כמותי) ואיבוד המשקל (עניין איכותי) של הדאגה לצרכים האישיים.
הנה עוד משפט מפתח ביהדות: ככלל – הגוף נברא להיות כלי לנשמה. החיים הפיזיים והרגשיים כאחד הם נושאי תוכן-החיים, הם הבסיס והאפשרות להופעת הנשמה. כי אם נהיה כנים (וזה לא קל, כי יש תרבות שלימה מסביבנו שמנסה בכל דרך להסביר לנו שהאמת הפוכה) –
החיים הם חשובים, אך הם טפלים לעיקר החיים שהוא התוכן, הערך, התפקיד. לכן אנחנו מוכנים 'למסור את הנפש'. להקריב חיים עבור עיקר החיים. קל (אולי) להזדהות ולהתרשם מהנכונות הזו בימי הזכרון לחללי מערכות ישראל, או כשלומדים על ימי 'אנו-באנו-ארצה'.
אבל האמת היא, שהמאבק הזה בין הכלי לתוכן, הוא די יומיומי.
ומה קורה כשהפרופורציה יוצרת מאיזון? האדם עלול להשקיע יותר ויותר בדאגה לצרכיו, על חשבון הדאגה לערכיו. אנחנו יכולים להתרשם, שעיקר חיינו הם הדאגה לעצמנו ולצרכינו ("תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת, שעושה לך טוב…") , במקום הדאגה לערכים החשובים לנו.
וכשאחד הערכים האלו, הנשכחים או הנעזבים הוא ערך הדאגה או ההתחשבות בזולת, נכנה את זה 'אגואיזם' – כלומר הדאגה לאגו העצמי שגוברת על כל דבר אחר ודורסת כל ערך אחר.
אגב, לא בטוח שאנחנו עושים את זה בכוונה, את האגואיזם הזה… לפעמים צריך ללמוד איך לשים לב לצרכים של אנשים אחרים, איך משאירים מקום, ואפילו מקום רחב ונוח, גם לזולת. ולפעמים, אנחנו מרגישים שלא דאגו לנו מספיק בילדותינו או בשלבי חיים שונים אחרים שלנו – וקשה לנו לעבור ממצב של הגנה על עצם קיומנו (כמו שכתבת: אם אין אני לי מי לי"), למצב שרואה את האחר ומתחשב בו.
ועוד דבר אחרון. בסופו של דבר, האגואיזם הוא חתיכת עסק נבזי. למה? משום שהרצון לחיות חיים ערכיים אינה חיצוני לאדם (רק כי איזה מדריכה בסניף נתנה צ'ופר שאמר שצריך לשם לב אל הנשמה) אלא הוא שיא הפנימיות. שיא המהות היהודית שלנו. וכשאדם אגואיסט, כשהכלי התגבר על התוכן, הוא ילך וירגיש ריקנות בחייו.
הוא ירגיש חסר ערך עצמי. העיקר – חסר.
והנה האגואיסטיות מגלגלת אותו בדיוק לדבר ממנו הוא מפחד – חוסר חשיבות עצמית, חוסר בהערכה עצמית, חוסר בעצמו.
המסע אל הפנים האמיתי שלנו, זה שמחובר לא רק אל חיי הרגע וסיפוק צרכי החיים המיידיים, אלא קשור למהותנו, לנשמתנו, ליעודנו – הוא מסע לא פשוט. אבל הוא אחד המסעות המרתקים ביותר שקיימים בעולם, אם לא המרתק שבהם. בהצלחה רבה!!
עינת