אולי זה נשמע מצחיק שאנחנו צריכות להכיר את הפלאפון שלנו, הרי הוא כל היום איתנו ואנחנו עסוקות בו זמן משמעותי מהיום שלנו.

הוא מקשר אותנו בצורה מהירה לחברות, משפחה, אנשי מקצוע.
הוא מייעל לנו את החיים, כמו אפליקציות של מוביט, פייבוקס, קניות, יומן וכו'.
הוא נותן לנו מידע זמין ומהיר על כל נושא שנרצה לדעת עליו.
והוא גם נותן לנו רגעי שקט במהלך היום כשבא לנו לנקות את הראש..

אני מניחה שתצליחו להזדהות עם הסיטואציה הבאה:

שעת לילה מאוחרת. סוף סוף יש לי קצת שקט ו"זמן לעצמי". אני לוקחת את הפלאפון רק בשביל להתאוורר טיפה. פותחת את הוואטסאפ, עוברת לאינסטגרם, חוזרת שוב לוואטסאפ, אולי הגיע משהו ושוב לאינסטגרם, אח"כ מתחילה סדרה בטלגרם.. מסתכלת על השעון ⏰ ואומרת לעצמי: כבר מאוחר, את תצטערי על זה.. ואז שוב הצצה בווצאפ, ובטיק-טוק ואולי יש משהו מעניין ביוטיוב וכו' וכו'.

חווית השימוש הזו בפלאפון מוכרת לרוב המוחלט של האנשים, וזה לא סתם..

כדי להגדיל את משך הזמן שאנחנו מקדישות לפלאפון, המתכנתים משתמשים בטכניקות שגורמות לפעילות כימית במוח שלנו.
ברוב הטכניקות האלו מעורב מוליך עצבי שנקרא "דופמין".

בתחילת השימוש בפלאפון ניגשנו אליו כי היו בו דברים שהם נעימים לנו: משמחים, מפתיעים או מרגשים, או שהוא שיחרר אותנו מתחושות לא נעימות כמו שעמום או מתח.
אחרי שזה קרה כמה פעמים, הדופמין יצר קשר בין תחושת העונג (הנעימות) לשימוש בפלאפון, וכך המוח שלנו התרגל לחשוב שהשימוש בפלאפון יביא לנו עונג.

ברגע שהמוח למד לקשר את בדיקת הטלפון עם תוצאת העונג, אנחנו נרצה מאוד לבדוק את הטלפון.

בשונה מאכילה שהרצון אליה נרגע כאשר אנחנו שבעות, בפלאפון אין תמרור עצירה ולכן כל כך קל לנו להישאב שעות רבות לפלאפון.

ברמה מסוימת, אנחנו יודעות שמה שאנחנו עושות בסוף יגרום לנו להרגיש רע, אלא שבמקום לעצור, המוח מחליט שהפתרון הוא למצוא עוד דופמין ואנחנו שוב בודקות את הטלפון ושוב.. ושוב..

כשזה קורה אנחנו נוטות להאשים את עצמנו בכך שאין לנו כוח רצון.

מה שאנחנו לא תופסות הוא שמתכנתי הפלאפון משפיעים בצורה מכוונת ומתוחכמת על התגובות של הדופמין שלנו כדי להקשות עלינו להפסיק.

בקבוצה זו ניגע בחלקים שונים של השימוש שלנו בפלאפון. נראה איך אני יכולה להגיע למצב שהשליטה על הפלאפון והתוכן שבתוכו נמצאת בידיים שלי.
איך אני מצליחה לצרוך את הטוב והיופי שבו ומפחיתה את מה שגורם לי למועקה.

בתכל'ס:
תכניסי לך עמוק לראש וללב❤️, כשאת נסחפת בפלאפון עוד ועוד, זו לא אשמתך!
יש שם מאחורה מנגנון רב עוצמה שעושה הכל כדי למשוך אותך.

רוצה לדעת על כך עוד? או איך את יכולה להתמודד עם זה?

מוזמנת לשלוח שאלה באתר ואחת מצוות המומחיות שלנו תענה לך 🙂

כשאנחנו נמצאות לבד עם עצמנו בחדר, או לבד מול המראה, אנחנו מרגישות הכי בנוח לעשות מה שבא לנו.
לבדוק כל סנטימטר בגוף שלנו האם אנחנו אוהבות אותו או לא, לעשות פרצופים ולהשתטות ואנחנו יכולות גם לבכות ללא מעצורים.

מה מאפשר לנו את כל זה?
הכיסוי מכל העולם החיצוני. יש הפרדה ביני לבין כולם כרגע.

כשמשהו מכוסה, האינטימיות והאמיתיות יכולים לבוא לידי ביטוי.

מצד שני, אנחנו גם נהנות להיות עם חברות ומשפחה ומאוד חשוב לנו לקבל הערכה מהסביבה שלנו. שאנחנו טובות ומוצלחות אז מאז הרשתות החברתיות, מצאנו פתרון ממש פשוט-
אני מראה סיטואציות שונות מהחיים שלי בסטטוס או באינסטגרם ועל זה אני מקבלת לייקים ותגובות.

אבל רגע, האם אני מציגה בצורה הזו את כל מי שאני? והאם הערכה שאני מקבלת בלייקים ותגובות ממלאה אותי באמת?

האם אני יכולה להראות בתמונה את עבודת המידות שלי? את התפילה בכוונה שהתפללתי הבוקר להצלחה במבחן, או על חברה חולה? האם אני יכולה לצלם את כיבוד ההורים שלי? את השיחה העמוקה והמשמעותית שעשיתי עם חברה?

ובכלל, אני אמורה להציג את הפנימיות שלי ככה?

העיסוק לעלות תמונות מחיי היום יום גורמת לנו להישאר בעולם השיטחי והחיצוני כי רק את זה אפשר להראות ורק זה מביא לייקים וכביכול 'הערכה' למה שאני עושה.

בשביל להתמקד בפנימיות שלנו ובפיתוח כל האישיות, אנחנו צריכות להיזהר לא להיות עסוקות רק בהחצנה.
החצנה של החיים שלי ברשתות.

והאמת, שהסיפוק מעבודת המידות- תפילה טובה, כיבוד הורים, שיחה עם חברה, הרבה יותר פנימי, עמוק ומשמח מכל לייק שנקבל.
זה סיפוק שנשאר לאורך זמן, סיפוק שמתדלק את הנשמה הטהורה שלי.

יש בנו עוד הרבה צדדים מעבר למה שאני לובשת אוכלת או מבלה. שימי לב גם אליהם!

ת'כלס
1. להגביל את כמות התמונות שאני מעלה ביום/בשבוע לרשתות החברתיות.
2. להזכיר לעצמי פעם ביום את התכונות הטובות שלי והמעשים הטובים שעשיתי לאורך היום ולהעלות את זה לסטורי הפנימי שלי ולהיות גאה בהם, גאה במי שאני.
3. על כל תמונה שהעלת, את יכולה לעלות גם תמונה של משהו פנימי יותר ומרומם, כמו תובנה או משפט יפה ומחכים.

בהצלחה גדולה!

לשאלות בנושא, מזומנת לשלוח שאלה חדשה באתר

כולנו חולמות על גבר שיאהב אותנו כמו שאנחנו, ללא תנאי. שיהיה קשוב לרצונות שלנו ויכבד אותנו.
שיקשיב לנו ויהיה החבר הכי טוב לעד❣️.
שנעשה דברים יחד ונצחק ונהנה.
שיהיו לנו ילדים יפים ומתוקים ונהיה משפחה חמה ואוהבת ומאושרת.

זה חלום מדהים ובע"ה החלום גם יתגשם עם הבחור שמדויק לכל אחת!

אבל כדי להגיע לזוגיות ומשפחתיות כזו צריך להשקיע המוווון! זה בר השגה לחלוטין, אבל עלינו לדעת שאנחנו צריכות לעבוד כדי להגיע למטרה הזו
והעבודה הזו מתחילה כבר עכשיו
עבודה על בניית האישיות שלי לקראת זוגיות ואיך אני תופסת את כל המושגים הקשורים לאהבה.

שמעתי פעם משל יפה בקשר לזוגיות, איך יודעים שצמח הוא אמיתי ולא מלאכותי
אם רואים שיש לו גם עלים צהובים ולא רק עלים ירוקים.

איך זה קשור לזוגיות?
משהו אמיתי לא יכול להיות רק ירוק ומושלם, בכל זוגיות הכי אוהבת ומכבדת שתהיה יש גם קשיים ומורכבויות, שבעזרת תקשורת נכונה וכבוד הדדי מתגברים וצומחים יחד וזה נכון ורלוונטי לכל שנות הנישואין.

הבעיה שהיום, (במיוחד אחרי הקורונה שהיינו מלא בבית והיה משעמם) אנחנו רואות סדרות וסרטים שבכולן יש 'אהבה', 'זוגיות' ו'מיניות'.
וזה מייצר לנו תפיסה לא נכונה לגבי כל המושגים האלה.

לא מראים לנו את התהליך של בניית הזוגיות, לא מראים לנו את התקשורת הנדרשת לאחר מריבה, לא מראים לנו את הכבוד ההדדי והוויתור ולא מראים לנו את ההקשר הרחב של מיניות.

בסרטים, אהבה וזוגיות = בעיקר מיניות.

מיניות שלא מחוברת לעולם של קודש וקשר משמעותי ועמוק.
מיניות של החפצת הגוף וקשר לא מחייב, מיניות שקורית ברגע ללא תהליך ומורכבות וגם נגמרת ברגע…

ואם עולה לך עכשיו לראש, טוב אני מבינה שזה לא אמיתי וזה לא המציאות,
אז תדעי שזה מחלחל ומשפיע בלי שאנחנו שמות לב.
והעובדה היא שאחוזי הגירושין והבגידות עולים כל שנה.

מי שחושבת שקולה???? זה לא טעם החיים, שתרים את היד. ע"י משפטים קטנים וסצנות שקורות, מחדירים לנו מסרים שונים מעולם הערכים שעליו גדלנו.
וזה נכנס תוך כדי צפייה לתת מודעולנפש שלנו, ללא כל התנגדות וביקורת מצידנו.

אבל אל דאגה! גם אם ראינו סצנות בעבר ואנחנו מחליטות שלא עוד, הנפש שלנו היא דינמית.
ברגע שנפסיק ❌ להיחשף, ככל שיעבור הזמן, הנפש והמוח  שלנו ישכחו את התמונות שהיו לנו בראש. אנחנו נתרגל להיות רגישות יותר לסיטואציות הבאות שנראה.
היי קשובה לבטן שלך, שזה מרגיש לך לא נעים ואינטימי, תעצרי שם.

בת'כלס:

אנחנו חוזרות לנקודת הבחירה. 1. את לא חייבת לזרום עם מה שיש ולראות כל סדרה או סרט שעולה.
בחרי מה גבולות הצפייה שלך ואיך את מתכננת לשמור עליהם.

2. לבדוק לפני הסרט/סדרהעד כמה מיניות או אלימות נוכחת שם.

3. אחרי שאת בוחרת סדרה שמתאימה לגבולות שהצבת לעצמך, אם יש סיטואציה שמרגישה לך אינטימית מדי את יכולה להריץ קדימה.⏭️

4. ולפעמים גם קורה שבחרת לראות משהו מסויים וגילית שלמרות הבדיקה שעשית, זה עובר את הגבולות שלך????, את יכולה לכבות את הסרט.❌

יש בכוחותייך לעשות זאת!

בהצלחה רבה!!

גם את כמו הרבה אחרות, מלכה יקרה, שואלת את השאלה:

❓ איך יכול להיות שהחיבוק הזה שאני נותנת לעצמי אחרי הנפילה יכול לעזור לי?

❓הוא לא יתקע אותי? לא ישדר איזה מסר שאת בסדר ואת לא צריכה להשתנות?

כל כך הרבה שאלות נשאלתי בעניין הזה. לא מעט נערות יקרות נבהלו מעצם הרעיון לחבק אותי בנפילה.
אני חוזרת ואומרת וממש מנסה בכל דרך אפשרית להרגיע:

❗אל תדאגי, החיבוק הזה, רגע אחרי הנפילה יתן לך כח!❤‍????
יתן לך שמחה, יתן לך אהבה עצמית וכל אלו יחד יתנו לך כח לגדול, לצמוח, להשתנות.

יש משפט שאני כל כך אוהבת שיצא לי לומר באחד המפגשים: הקרקע הפוריה ביותר לצמיחה ושינוי היא חיבוק הכלה ואהבה. ממש ככה.????

אנחנו רוצות לצמוח, להשתנות, לגדול, לתקן את המידות.
אבל צריך כח בשביל זה!

ולכן דווקא החיבוק הטוב הזה משדר לנו המון אנרגיה ומחבר אותי אל נקודת הנשמה שלי שתמיד היא טובה , גם בנפילה!✨
מברכת את כולכן בהרבה שמחה , אהבה ויכולת צמיחה גדילה ושינוי בעז"ה❣️
שלכן,
יעל כורסיה

"לי זה לא יקרה", כך רוב הנשים מאמינות.
הנה סיפור שקורה לי מדי פעם, לצערי הרב. בחורה צעירה מגיעה אלי לטיפול מסיבה כלשהיא, למשל חרדה או דכאון, ופתאום נפלט לה מהפה משהו שגורם ללב שלי להחסיר פעימה. אני עוצרת הכל, ומטרידה אותה בשאלות מעצבנות שנראות לה תלושות מענייני דיומא. בן הזוג שלה נשמע לי כמו מישהו שאם הבת שלי הייתה יוצאת איתו לא הייתי ישנה טוב בלילה.
אני מוכנה להיות קצת פרנואידית, ספק פיקוח נפש דוחה את הסבל שלה בעניין החרדה או הדיכאון. מנסה לעורר בה תשומת לב ליחס הבלתי ראוי כלפיה, להתנהגות לא מותאמת, אך לרוב זו משימה סיזיפית.
לא פעם הבחורה החביבה מנסה להרגיע אותי: "אל תדאגי, הוא לא מרים עלי יד", "אל תדאגי, הוא אוהב אותי ברמות שאין לדמיין". יש לה הצדקות מכאן ועד הונלולו לדרך שבה הוא מתנהג כלפיה (החל מ: "מסכן, ככה הוא ראה את אבא שלו מתנהג" "מסכן, הוא פוסט טראומטי" "מסכן הוא נשוי לאשה חרדתית כמוני").
לפעמים בעקבות תחושות הבטן שלי אני מבקשת שהוא יגיע יחד איתה, למרות שזה לא טיפול זוגי. עכשיו גם אני בחרדה, אבל לא בגללה, אלא בגללו. קשה להדליק אצל נשים נורות אזהרה. כמו שבחורה פקחית במיוחד הטיחה בי פעם כשרק התחלתי לגשש בכיוון: "אתם המטפלים כאלה חשדנים, תמיד מדמיינים דברים, אל תדאגי הוא לא ירצח אותי".
אני יכולה להפנות לרווחה ולארגוני סיוע, אבל הרבה נשים צעירות בטוחות שזה לא הסיפור שלהן. מבהירות לי שלא בגלל זה הגיעו אלי ומבקשות שאפסיק "להטריד" אותן בעניין היחס הלא מכבד של בן זוגן כלפיהן.
אז מה כן הסיפור לדעתן? הגבר שלהן הוא פשוט כל כך גברי, אפילו ההשפלות הקטנות או הרמיזות התוקפניות שלו הן בסה"כ סימן ל"גבר-גבר", עתיר טסטוסטרון.
יש נתון מאוד חשוב שעולה ממחקרים: יותר גברים מתים כתוצאה מהתאבדות בהשוואה לנשים. הסיבה המרכזית לכך היא שגברים מטבעם נוטים לבטא תוקפנות באופן פיזי עוצמתי. זה לא שנשים פחות תוקפניות מילולית, פחות מדוכאות או פחות מנסות להתאבד (למעשה הן מנסות יותר מגברים) אלא שהגברים מצליחים יותר "בזכות" הנטייה שלהם לאגרסיביות פיזית. כלומר, הם מאוד אלימים גם כלפי עצמם. הנתון הזה מזעזע ומשמעותי.
זה נורא לנפץ לבנות שלנו את בועת התמימות הרומנטית, אבל יש כוח בעצם ההתנהלות כאשה בעולם הקשוח הזה מתוך ידיעה שהגבר הפוטנציאלי, כשהוא מלא בזעם, עלול לגלוש למקומות אגרסיביים שאנחנו כלל לא מדמיינות ולא מכירות בעצמנו, גם לא כשאנחנו בשאול תחתיות.
נשים הן לקוחות כבדות של עולם הטיפול והמודעות העצמית. לא משום שהן פחות בריאות או מאוזנות מגברים. החל מגיל צעיר יש לרובנו הנשים לגיטימציה חברתית לחוות חולשה אנושית, עידוד לטפל בעצמנו ומוטיבציה לעשות זאת. רבות מאיתנו רוכשות כלים לעזרה עצמית ולוויסות רגשי, ובצירוף לגנטיקה הנשית הפחות אגרסיבית, זה גם הופך אותנו לפחות אלימות כלפי זולתנו.
בניגוד לכך, הרבה בנים צעירים וגברים צעירים יגיעו לטיפול פחות מנשים, וכשהם במצוקה הם עלולים להסתובב בעולם חסרי כלים מבחינת יכולת הוויסות הרגשי שלהם. בצירוף עם הפוטנציאל הגנטי הגברי ליתר אגרסיביות, עלול להתפרץ כאן הר געש. כמובן שזה עלול לקרות גם לנו הנשים אבל הסטטיסטיקה ברורה ומראה מי מועד לפורענות.
אם היינו מלמדים את הבנים וגם את הבנות החל מכתה א' ועד לסוף התיכון באופן סדיר מיומנויות של וויסות רגשי, שליטה עצמית, ניהול כעסים, ניהול מצבי רוח וכדומה, אולי היינו מונעים חלק ממעשי הרצח האיומים האלה.

לצפייה בסרטונים נוספים של מאור קפלן, לחצי כאן: https://maorkaplan.com/?page_id=478