שלום לך אנונימית,
הדבר הראשון שאני רוצה לתת לך זה חיבוק, חיבוק ענק ארוך, חיבוק אוהב, זה בכלל לא משנה לי שאנחנו לא מכירות, רק רוצה לחבק אותך ולהגיד לך תודה תודה ושוב תודה שבחרת לכתוב.
את מתארת הרבה תחושות קשות, הרבה צער, בדידות תחושת חוסר משמעות, הרבה הרבה בדידות.
לא פשוט בכלל בכלל.
שאלת למה את פה, ואני רוצה לשאול אותך למה את חושבת שאת פה? מה נותן לך את הכח לקום בבוקר? מה נתת לך את האומץ הענק לכתוב לנו?
מי האנשים שנעים לך לראות? מי האנשים שאת מרגישה שמלווים אותך? אפילו משהו אחד בעולם, דמות שאת יכולה לסמוך אליה…
יש לי כל מיני תשובות לענות לדברים שהעלת אבל אני חושבת ומרגישה שהדבר הנכון זה שנמשיך להתכתב שתיינו ונמצא יחד את דברים שעושים לך טוב ואת הכתובות הנכונות עבורך.
את מלכה, גיבורה ובעלת הרבה מאוד מודעות ויכולת הקשבה. כל הדברים הללו ממש ממש לא מובנים מאליהם בגיל שלך.
אני מורידה בפניך את הכובע ומזמינה אותך בחום לכתוב לי באופן אישי למייל ([email protected]) או פה כתגובה לתשובה לאן נכון שנתקדם.
כאן בשבילך באהבה רבה
קרן הבר (מנחת מוגנות ומיניות)