שלום לך יקרה,
את שואלת על נושא כל כך חשוב וכואב, תודה שהעלית אותו.
בגיל ההתבגרות (לא רק, אבל בעיקר) יש מצבים שבהם הכאב הנפשי כל כך גדול וקשה לשאת אותו, ואחת הדרכים להרגיש אותו פחות בעוצמה היא על ידי פגיעה בגוף.
מי שעושה את זה היא נורמלית, אין כאן חלילה "מחלה נפשית", אבל יש כאן סימן אזהרה שצריך להתייחס אליו, משום שזו לא הדרך הטובה והבריאה להתמודד עם הכאב וישנן דרכים אחרות מיטיבות יותר. זו דרך שמאותתת שאת בכאב גדול מכפי שאת יכולה לשאת בכוחוץ עצמך, וסימן לצורך בתמיכה מבחוץ.
אני שמחה לשמוע שאת כבר לא פוגעת בעצמך, אבל דווקא בגלל שאת בתקופה טובה יותר אני מציעה לך לפנות כעת לעזרה רגשית. לעשות עכשיו צעד חשוב של עזרה לעצמך, כדי שלא תגיעי שוב חלילה למקום הכל כך כואב ופוגעני הזה. איש הטיפול יוכל לשמוע את מה שיש לך לספר על עצמך, ויתייחס בהרבה כבוד וקבלה לכל מה שיהיה לך להגיד.
בטיפול הפסיכולוגי לא שופטים ולא מעבירים ביקורת, ובשונה מדמויות אחרות בחיים שלך (הורים או מורים) שמנסות לחנך או להשפיע, המטרה של איש הטיפול ממוקדת אך ורק בעניין של לעזור לך להרגיש טוב יותר עם עצמך, להיות חזקה ושמחה יותר. אני חושבת שאם תנסי ללכת לקבל עזרה ממטפלת תוכלי לרכוש לעצמך כלים להיות חזקה יותר ולדעת לטפל בעצמך בצורה כזו שחלילה לא תגיעי עוד פעם למצב שבו את פוצעת את עצמך.
בהצלחה