שלום לך
אני קוראת את שאלתך ושומעת הרבה כאב וקושי מול הגוף שלך וגם מול הסביבה- אמא והחברות.
את מתארת שאת לא אוכלת תקופות ממושכות ואני מאמינה שאמא שלך דואגת. היא חוששת לבריאותך הפיזית, אבל את מרגישה שהיא בכלל לא מבינה מה עובר עלייך.
את רוצה שיראו את הקושי האמיתי שלך- שהוא תפיסת הגוף שלך שגורמת לך סבל. את לא אוהבת איך שאת נראית ומוכנה לא לאכול ימים שלמים, רק כדי לרזות ולהיראות יפה בעיני עצמך ובעיני הסביבה.
אגלה לך סוד: יש סיכוי גבוה שגם אחרי שתרדי במשקל לא תאהבי את הגוף שלך ותרצי לרדת עוד ועוד. וזה מדרון מסוכן באמת…
האהבה העצמית שלנו כלפי עצמנו וכלפי הגוף שלנו לא באמת קשורה למשקל מסויים. היא משהו פנימי. אנחנו יכולות להיות הכי רזות והכי יפות בעיני הסביבה- ועדיין לשנוא את עצמנו.
אני חושבת שצריך לעבור תהליך פנימי של בירור כדי להבין- מה אני שונאת בעצמי, למה, והאם אפשר לעבור דרך וללמוד לאהוב את עצמי או לפחות חלקים בעצמי. זאת כדי להרגיש טוב יותר. ואז באופן טבעי- גם העיסוק בשאלת המשקל והאכילה ילך ויפחת.
אם יש לך אפשרות לבקש מאמא ללכת לטיפול ולעבוד על הדברים האלה לעומק זה יכול ממש לעזור.
יש מטפלות רבות שמתעסקות בתחומים האלה (פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות קליניות ומטפלות באמצעות אמנויות) שיוכלו ללוות אותך בתהליך הזה, שהוא מאד אישי ופנימי ומשמעותי.
