קודם כל ניכר שאת בחורה חכמה שיודעת לחשוב קדימה. אכן, הסמאטפון הוא התמודדות חיים. לכולנו. מבוגרים צעירים נוער ואת צודקת שגם אם זה לא עכשיו האתגר הזה ילווה אותך בהמשך החיים.
איך מתמודדים איתו? שאלה מצוינת.
והאמת, שתוך כדי שאני עונה לך אני כותבת גם לעצמי. כי זו עבודה מתמדת.
המכשיר הזה הוא כלי נהדר. אפשר להיעזר בו. אבל כשלא שמים את הגבולות הנכונים הוא יכול לאכול לנו את החיים.
כמו שנאמר עליו- מקרב רחוקים ומרחיק קרובים. שורש העניין הוא יצירת סביבה מדומיינת. קשר מדומיין. אתה מרגיש שאתה מוקף חברים ואתה כל הזמן עם עצמך ובתוך עצמך.
אז מה עושים?
קודם כל – מודעות. מודעות אמיתית. לשים לב ולהיות עם יד על הדופק כמה אני עם המכשיר. יש אפליקציות שמודדות את זה היום וזה עוזר להיות בהבנה עד כמה אנחנו עסוקים במכשיר במהלך היום.
דבר שני- גבולות ואיזונים. להחליט איפה אני בלעדיו. כאמא למשל- בשעות שאני עם הילדים – אני משתדלת להיות פחות עם המכשיר. בזמנים חברתיים- עם אנשים אחרים לשים לב שזה לא גורם לניתוק. עם המשפחה- להקפיד על נוכחות אמיתית. להיות עם אנשים. ממש.
אני שמה לב שאנשים אפילו בהליכה ברחוב או בנסיעה באוטובוס וקל וחומר בהמתנה בתור- כבר לא מסתכלים לצדדים. כל אחד קבור בעולם שלו. זה פספוס.
וכמובן כמובן- סינון. אפילו לא דקה בלי. ויחד איתו סינון לנפש. מה אני מורידה ומה לא. איזה אפליקציות אני לא מורידה בכל מחיר? לאן אני בוחרת לא להיכנס? גם ברמת החדשות- גם שם יש סרטונים שפוצעים את הנפש ( למשל צילומים מפיגוע שיכולים ליצור בנפש טראומה קשה)
ולסיום- מי עוזר לי לפקח על כל זה?? תבחרי לך מישהו. אמא אבא אחות או כל אדם שאת סומכת עליו
בהצלחה רבה! משימת חיינו בדור הזה.
של כולנו, כל הזמן.
