שלום לך יקרה.
תודה על שאלתך. יש לי כל כך הרבה מה לכתוב לך, כי השאלה שלך מתייחסת למה שאני עושה בחיים – מטפלת.
אבל מתחשק לי דווקא לעזוב את כל ההסברים החכמים על מה זה טיפול רגשי וכמה הוא יכול לשמח ולהיטיב איתנו, ופשוט לספר לך קודם כל על עצמי. אולי זה יענה על השאלות שלך מכיוון אחר. כשאני הייתי נערה מתבגרת כמוך היו לי הרבה מאבקים פנימיים ותקופות לא קלות. גם לי היה קשה לדבר עם ההורים שלי (כמו לרוב המתבגרים) ומצאתי את עצמי ממש בודדה. הייתי עוזרת להרבה מאוד חברות עם הבעיות שלהן, כולן היו באות להתייעץ איתי, אבל לא הצלחתי להיעזר באף אחד- לא בחברות, לא ביועצת של בית הספר ולא בבני משפחה. התחלתי לקרוא בעצמי דברים על הנפש ועל טיפול וכך ידעתי שזה מה שארצה לעשות בחיים – לדבר עם אנשים על מה שכואב להם, להקשיב ולנסות לחשוב יחד איך אפשר להרגיש טוב יותר. ביקשתי מההורים שלי ללכת לטיפול והתאהבתי עוד יותר במקצוע הזה.
כשגדלתי זכיתי להגשים את החלום הזה, דווקא מתוך הקשיים שעברתי, והיום אני עושה את הדרך הזו עם מתבגרות. אז זה מה שקורה בטיפול רגשי: המטפלת והמטופלת הן צוות פעולה. בצוות הזה עובדים יחד, בלי שיפוטיות ובלי ביקורת. יושבים במשך שעה שכל כולה נתונה ומוקדשת לעולם הנפש ולחוויות שעוברות על הנערה. מנסים להבין מה כואב, למה כואב, ואיך אפשר להקל על הכאב ולהנות יותר מהחיים. יש טיפולים שבהם גם נעזרים באמצעים כמו משחק, תנועה, אמנות, מוסיקה וכו'. מה שנעשה בחדר הטיפול הוא אישי והפרטיות של הנערה נשמרת, תוך הרבה כבוד למה שחשוב לה ולמה שהיא מבקשת.
מי שמגיע לטיפול הוא נורמלי. לא צריך להיות חולה כדי להגיע לטיפול רגשי. הרבה מאיתנו חווים בדידות ותחושה שאין לנו באמת עם מי לדבר על הקשיים הכי עמוקים ופרטיים שלנו. בין אם מתוך תחושות של בושה, אשמה, חשש שלא ישמרו את הדברים בפרטיות או שאם נספר משהו ביחס כלפינו ישתנה. לפעמים יש גם חוויה מאוד כאובה כמו שאת מתארת, שבה אין לנו אוזן קשבת בסביבה שלנו: לאנשים אין יכולת, פניות או סבלנות לשבת איתנו ולהיות איתנו באמת בתוך הקושי, להקשיב, להכיל ולהבין. במקרה הזה במקום לבזבז זמן ואנרגיה על מה שאין לנו וחסר לנו, אנחנו יכולות לפנות לאיש מקצוע שזה בדיוק מה שהוא בחר לעשות בחיים: להיות שם בקשב מלא ובעבודה משותפת.
ועוד משהו קטן לסיום: יש מצבים שבהם באמת יש דרכים אחרות להתגבר על קושי, לאו דווקא בטיפול. לפעמים מגיעים למטפלת ורואים שבאמת הדרך הטיפולית הזו פחות מתאימה, ואז נפגשים פגישה או שתיים שבהן חושבים יחד על פתרונות אחרים – מה חוץ מטיפול יכול לקדם ולעזור. גם כאן החשיבה המשותפת בצוות האינטימי הזה שכל כולו מכוון לתועלתך, יכולה ליצור פתרונות חדשים ויצירתיים שלא חשבת עליהם בעצמך.
באופן אישי אני חושבת שפניה לטיפול היא אמיצה ויכולה לשנות את החיים! למזלנו אנו חיים היום בתקופה שבה פניה כזו היא נורמלית, לגיטימית ומאוד נפוצה. מרבית ההורים מוכנים בשמחה לאפשר דבר כזה לילדיהם. אני מאמינה שיש סיכוי שתוכלי לבקש מההורים שלך דבר כזה בלי לפרט יותר מדי מה הסיבות, אלא פשוט לומר שאת חושבת שזה יכול לעזור לך ולקדם אותך, בדיוק כמו שיעור פרטי במתמטיקה, לימוד נגינה או נסיעה למסע עם הסניף – הכל שייך לאותה קטגוריה של דברים שעוזרים לנו לחיות חיים עשירים ושמחים יותר.
בהצלחה לך יקרה!
