פניקס יקרה,

פעם טפלתי בקבוצת נערות בנות 15, אחת הנערות, החליטה לשתף במשהו אישי ואמרה דברים דומים למה שכתבת. התפתחה שיחה ואמרתי לה בין השאר שאני בטוחה שכולן מרגישות כמוה רק שלך היה האומץ לשתף… כולן הנהנו בהסכמה!

דבר ראשון, תודה רבה שאת משתפת, ושהיה לך את האומץ לכתוב את מה שכולן מרגישות אבל לא מעזות לומר.

דבר שני, זה יכול להראות לך שאת נורמאלית לגמרי והכל בסדר איתך. זה אומר שאת אנושית!

קנאה זה רגש טבעי ונפוץ.

מוטל עלינו להתאמץ, להפחית כמה שניתן את הקנאה בחיינו,

אפשר וכדאי לעבוד על המידה הזו, אבל זו עבודת חיים.

אני מסכימה איתך שזה לא קל לחיות כך, להיות עסוקה כל הזמן בהשוואה ובתחרות.

זה בעצם לחיות כל הזמן "מחוץ לעצמי", לא להיות מחוברת למי שאת באמת אלא כל הזמן לעסוק במה יש לשניה ואין לי.

הדרך הכי טובה לעזור לעצמך היא להתחיל להביט פנימה יותר ויותר ולהפחית מבט החוצה.

*להתמקד בטוב שלך, באוצרות שלך, בכל המתנות שה' נתן לך:

למשל לעשות לעצמך מנהג שאת כותבת כל יום תודה על חמש דברים בחייך.

*לחזק את עצמך בכך שמה שנשלח אליך מהקב"ה, הכי מדוייק לך, אפילו דברים לא נעימים בחייך ולכן גם מה שנשלח לאחרות מדוייק להן וההצלחות שלהן מדוייקות להן ובהכרח לא היו טובים לך!

*הרצון "לנצח" נובע ממשהו שחסר לך בפנים, משהו באהבה שלך לעצמך,

תחזקי את עצמך בכך שאת ממש טובה ומוצלחת איך שאת עכשיו! כל בוקר תשנני את המשפט "פניקס (?) אני אוהבת אותך כמו שאת"

אם תקפידי על כך את תראי שזה מחלחל ומשפיע.

בהצלחה יקרה❤️