אני לומדת כבר שנה שנייה בפנימייה מלאה. עברתי לשם אחרי שלמדתי בתיכון רגיל (אקסטרני) והאמת שכשהייתי שם הרגשתי שטוב לי אבל בדיעבד, במבט לאחור אני יודעת להגיד שהיה לי ממש לא טוב, מכל הבחינות – חברתית, לימודית, תורנית, אישית וכו'. וברוך ה' היום אני מרגישה שאני במקום שמדויק לי ואני מודה לקב"ה שנתן לי את התבונה לבחור לגדול במקום הזה. עם זאת, בכל מוצאי שבת כשאני חוזרת לפנימייה, אני מרגישה תחושת אשם על זה שאני משאירה את ההורים שלי "לבד" (אני הבת הכי קטנה וכל האחים שלי כבר לא בבית) ושאולי אני קצת אגואיסטית שאחרי כל הטוב והשפע שהם נותנים לי (והם נותנים לי הרבה) אני בוחרת להתרחק. בנוסף, הפנימייה הזאת מאוד יקרה אז אני גם מרגישה רע במובן הזה.. יש לך עצה בשבילי?
שלום לך "מחפשת משמעות" יקרה,
השאלה שלך מאוד עמוקה ומרגיש לי שיש מתחתיה עוד הרבה רבדים ושכבות שצריך לברר אבל אנסה לענות ככל יכולתי ואם תרצי תמשיכי לשאול, אני פה!
קודם כל משאלתך אני מבינה שיש לך לב ענק 
ורצון לשמח את הורייך.
אבל את הרצון לכבד את ההורים צריך לדייק.
אם הבנתי נכון, לפני שנתיים בערך למדת בתיכון רגיל, חזרת כל יום הביתה, לבית שקט וריק… בעצם, היה לך לא כ"כ טוב מהרבה בחינות שחשובות לגילך (חברות, לימודים, בניית האישיות, חיפוש משמעות) וכעת את נמצאת בפנימייה, מלאה בחברות, בפעילויות, בהעשרה של תוכן, בחיים!
האם שיתפת את הורייך בקשיים שהיו לך בתיכון הקודם? האם הם יודעים שטוב לך עכשיו?
חשוב שתדעי שטבע העולם הוא:
א. אין דבר יותר משמח להורים מאשר לראות את הבת שלהם מאושרת, מוקפת חברות, לומדת יפה, ומפתחת את האישיות…
ב. בכל בית מגיע היום בו הקן מתרוקן
. אפשר אולי לדחות את הקץ, אבל בסופו של דבר בע"ה זה יקרה כשתתחתני.
ג. אין זה מתפקידו של ילד למלא את החלל והריק שנוצר בבית.
זה חשוב לדעת על מנת לגדול כאדם מאושר ולא כאדם מרצה.
משאלתך לא נשמע שבחרת בפנימייה על מנת להתרחק מהבית 
, נשמע שפשוט רצית להתקרב לעצמך…
אולי את יכולה לקבוע עם הורייך זמן לשיחה משותפת, לנסות להסביר להם כמה את מאושרת בפנימייה, וכמה השהות שלך שם משמעותית עבורך. אני בטוחה שזה ישמח אותם לדעת.
זה שווה להורים כל הון שבעולם!
