אני מרגישה ריקנות, ריקנות ענקית בתוכי. אני שונאת אותה! אני לא חושבת שהריקנות הזאת באה מהנפילות שלי בנגיעה או קריאה, אני חושבת שהנפילות באו בעקבותיה וכל אחת רק הגדילה. לפעמים אני מרגישה מלאה לגמרי, כאילו ניצחתי, לפעמים לא חושבת על זה ולפעמים מרגישה את זה בחוזקה ונופלת לפעמים אפילו מבלי לנסות להילחם. אני רוצה לצאת מזה, להיות מסוגלת להפסיק. סיפרתי לאמא שלי על הנפילות והיא ניסתה לעזור בלהגביל לי את זמן האינטרנט אבל סינון היא לא רוצה לשים כי יש סינון בסיסי של האפליקציה של בהשגחת הורים ואם היא תשים לי סינון הוא יחזור לי גם דברים שאני לא רוצה שיחסום. העניין הוא שאני גם לא חושבת שסינון היה עוזר, הרי הצלחתי להיכנס לאתר גם דרך מחשב של באולפנה עם סינון רימון כשרציתי לבדוק. יש לכם עצה איך ממלאים את הריקנות הזאת? מה יכול לעשות אותה קצת פחות ריקה? זה פשוט כמו שיעמום תמידי מהחיים בצירוף עצבות כלשהי אבל בעיקר שיעמום. ברגעים שזה קורה, אני מרגישה פשוט שיעמום תהומי, אפילו אם זה באמצע שיחה, שיעור או כל דבר אחר , מן שיעמום מיאש כאילו חוץ מזה ומסרטים/סדרות אין שום דבר מעניין בחיים האלו. בבקשה אל תגידו לי כמו שקראתי כאן הרבה לבלות עם אנשים שאני אוהבת או למלא את הזמן התחביבים, זה קורה גם כשאני עם חברות לפעמים והתחביבים שלי, לא יודעת אם זה באמת מה שיעזור, אולי רק לזמן קצר אבל ברגע שאסיים זה יחזור. יש לכן אולי תשובה או רעיון אחרים? אם כן אני אשמח לשמוע כי אני כבר מיואשת מעצמי, גם היום נפלתי, נפילה קשה יותר מהרגיל אפילו. בגלל זה אני כותבת את זה עכשיו ובגלל זה זה גם נשמע כל כך עצוב, בדרך כלל אני בת אדם שמחה יותרב מבטיחה! אבל אני באמת שהפעם אשמח לעזרה…