לפעמים אני רוצה כל כך שיהיה לי חבר(בן זוג) ואני רק נערה בת 14! אני רוצה שמישהו ידאג לי ויאהב אותי כמו שמשפחה וחברות לא יכולות לאהוב. ברוך ה' זכיתי במשפחה מדהימה וחברות נדירות וכמובן גם את אבא שהשמים שאני אוהבת אותו וברוך ה' הקשר שלנו טוב. יש לי תוכנית גדולה לקריירה ואני שואלת את עצמי-מה כזה דחוף לך חבר?!
האם עוד נערות הרגישו ככה? כי זה קצת מעצבן להרגיש ככה, מצד אחד יש רצון ומצד שני אני לא באמת רוצה עכשיו חבר, נראה לי אני פשוט רוצה מישהו שיהיה איתי.
דבר נוסף, בזמן האחרון אני מרגישה דיכאון וריקנות. חשבתי על זה הרבה עם עצמי ואפילו דיברתי עם אמא שלי על זה. היא אמרה לי שלדעתה אני מאוכזבת ועייפה נפשית ואז שאלה אותי למה.
עניתי לה תשובה ברורה-כי כבר שאלתי את עצמי את זה- שאני מרגישה מדוכאת, כאילו אני לא עושה שום דבר כדי לממש את הכישרונות שלי. יש לי תוכניות גדולות אבל אז אני חוזרת למציאות, נזכרת שאני רק נערה בת 14 ואני לא יכולה לעשות כלום עכשיו (אולי אני פשוט לא יודעת איך להתחיל) וזה מבאס. אני אהיה כנה איתך, זה פשוט מבאס ומוריד אותי לתחתית.
פתאום אני מוצאת את עצמי מול המחשב איזה 3 שעות-ההפך הגמור מאיך שאני חולמת להתנהל. אני פשוט עייפה מלחשוב כמה באמת טובה אני יכולה להיות וכמה כוחות יש בי שפשוט אין להן מקום ביטוי.. אני מרגישה רצון גדול להתחיל קריירה כבר עכשיו אבל אני גם פשוט לא יודעת איך ולאן למען ה' -ולמעני- ללכת??
תשובה בקובץ
