הגדרות.
אוהבת שחור הלב שלי נסגר
שאלה:
היי.
אז האמת היא שבשנים האחרונות התחלתי להיסגר יותר ויותר כלפי האנשים סביבי. בין אם זה ההורים שלי, האחים והאחויות שלי או חברות שלי. אני פשוט לא מצליחה להביע כלפיהם רגשות אנושיים או אפילו לפתח איתם שיחות של דיבור יום יומי. זה כאילו יש בינינו נתק או סוג של קיר שאני פשוט לא מצליחה לעבור.
קשה לי לדבר עם האנשים סביבי, קשה לי להביע אליהם רגשות ואני כבר לא בטוחה שאני אוהבת אותם יותר. מה זאת בכלל אהבה? מה היא אומרת? ברור לי שאני צריכה לאהוב את המשפחה וההורים שלי אבל אני לא מצליחה להרגיש את זה כלפי פנים ואני כבר כמעט ולא מראה את זה כלפי חוץ.
תקראו לי אנוכית אבל קשה לי להתעניין בשיחות עם אנשים בין אם הן עמוקות או שגרתיות. אני אף פעם לא מצליחה למצוא את הדבר הנכון לומר ולכן כל שיחה שיש לי במהלך היום ( בעיקר עם החברות שלי והבנות שאיתי מאולפנא) יוצאת נורא מביכה ולכן אני כבר כמעט ולא מדבר עם הכיתה שלי. לרוב אני מעדיפה להסתגר בתוך עצמי עם המוזיקה שלי, דברים דמיוניים שאני אוהבת להמציא לעצמי בראש או להיות סתם בפאלפון כדי לא להצטרך לראות אנשים.
ניסיתי ללכת למטפלת רגשית אבל היא רק הצליחה לרוקן אותי מרגשות היחידים שעוד כן היו לי שהם שנאה וכעס כלפי בנות מעצבנות מהכיתה שלי. הודות לה אני לא מרגישה אליהן כבר כלום לא רגשות חיוביים ולא שליליים...
יש משהו לעשות אם זה? אני מרגישה שהלב שלי שהיה פעם כל כך חם ואוהב הופך לאט לאט לאבן חסרת רגשות ואני לא רוצה להרגיש ככה יותר.
תודה מראש
תהילה שטראוס, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית מכוונת התמקדות
שלום יקרה
תודה לך שאת כותבת,
וואו, אני מתארת לעצמי שזה לא היה לך קל לכתוב ,
אפילו אני ממש שומעת דרך המילים שלך תחושה של יאוש , תסכול ואולי גם דכדוך מהמצב.
ואני מתארת לעצמי , שאם כתבת את זה , ושלחת לפה את באמת כבר רוצה שמשהו ישתנה , כי זה מאוד כבד לך על הלב.
ואת כבר ממש רוצה עזרה.
אני מרגישה שכדי לענות לך בצורה מלאה אני צריכה להכיר אותך יותר לעומק.
אני באמת לא מכירה אותך ואין לי מושג מה עברת בחיים. ומה ההורים שלך עברו, בכלל את כל הסיפור חיים שלך ושלהם.
ולכן אני עונה מנקודת מבט מאוד צרה ומתפללת שזה יגע בך , ואולי יעזור קצת.
תראי, הלב לא נאטם סתם, הוא לא נסגר סתם ככה. כנראה היו דברים שקדמו לכך. לפעמים בחיים קורים דברים שסוגרים לנו את הלב, לפעמים תחושה שלנו שלא מספיק רואים אותנו, שאנחנו לא מספיק חשובים, אולי פגעו בנו , אולי עברת פגיעה כלשהי (אולי את לא זוכרת..), ואז הלב לאט לאט מתכווץ ונסגר לעולם.לפעמים היו דברים שאולי גם את לא זוכרת , אולי היו רצף של אירועים וחוויות שגרמו ללב שלך להסגר, אז אל תשפטי את עצמך, תקבלי באהבה אותך ואת הלב שלך .ותאמיני בו שאם הוא נסגר כנראה שהיתה לו סיבה לכך.אז קודם כל זו קבלה עצמית למצב הנוכחי. זה הדבר הכי בסיסי וחשוב, תיהי בעד עצמך .
דבר נוסף, את בגיל שההורמונים בגוף שלך כל כך משפיעים על המצב הרגשי , שזה באמת יכול להפוך עולמות, במקביל להורמונים זו התקופה הזו, שהנפש שלך מבקשת לחפש את עצמה. מי אני? מה אני עושה פה בעולם הזה? במה אני שונה ויחודית מההורים שלי? יש הרבה שאלות שמבקשות להשאל ולהחקר על ידך. יכול להיות שעם הזמן ההתרחקות מההורים הייתה הדדית, את רצית מרחק והם נתנו לך אותו, ואולי היו שם במקביל מריבות וחילוקי דיעות (שוב, אני רק מנחשת, אני לא באמת מכירה לא אותך ולא אותם..)ולאט לאט התרחקתם, ופתאום את מוצאת את עצמך רחוקה וזה מרגיש מאוד בודד ואפילו כואב. שואלת אותך- מה את צריכה כדי לחזור לקשר עם ההורים ועם האחים שלך? אני שומעת ממך שזה מפריע לך וכואב לך. האם את מסוגלת לגשת אליהם ולבקש מהם לדבר איתם על כך שאת מרגישה שהתרחקתם? ותגידי להם מה הצורך שלך כדי לחזור להיות איתם בקשר ..אני בטוחה שאם ההורים שלך אנשים בריאים בנפשם, ההתרחקות הזו כואבת להם עד עד עמקי נשמתם. זה מאוד כואב כשילד מתרחק ונסגר לו הלב. אני מרגישה שקודם כל הקשר עם ההורים הוא מפתח לקשרים אחרים, ולכן הייתי ראשית כל מתמקדת בו. אם קשה לך לדבר עם ההורים – האם יש אדם בעולם שאת כן יכולה לדבר איתו? שאת כן סומכת עליו? זה טוב וחשוב וכיף לדמיין, אבל אין תחליף לקשר אנושי של לב אל לב. אני שמחה שהמטפלת קצת עזרה לך , אני חושבת שכדאי להמשיך בטיפולים וללכת לעוד מטפלת. וגם אני מתארת לעצמי שבטח ההורים מימנו לך אתטיפול ושלחו אותך אליו? אם כך, בוודאי שאת חשובה להם והקשר איתך חשוב להם. הסתגרות כללית אל העולם היא מצריכה בירור עמוק יותר, מתחת מרגיש לי שהלב נסגר כי הוא חווה פגיעה, כפי שרשמתי לך, לב לא נסגר סתם ככה! תסמכי על הלב שלך , שכנראה משהו סגר אותו. צריך לבדוק למה הלב נסגר, מה קרה שם? אולי יש בתוכך סוד או משהו מאוד כואב שלא סיפרת מעולם והוא יושב לך על הלב וזה מאוד כואב ? וזה מצריך ממך הרבה אנרגיות לפתוח את הלב לאחרים? אני מרגישה גם בין המילים שלך הרבה עצב ודכדוך על המצב. אל תשארי עם זה לבד, בבקשה , תפני לאדם שאת סומכת עליו ותנסי לדבר איתו על זה, תעשי מאמץ קטן כדי לצאת גם אם זו תחושה שאת קצת מכריחה את עצמך לדבר , זה דורש קצת אומץ אבל זה קריטי עבור החיים שלך את בגיל קריטי שדברים משתנים כל הזמן. והמציאות לא חייבת להשאר ככה! יש המון אפשרויות טיפול שונות , תנסי במקביל לחשוב על דברים שכן עושים אותך שמחה- כדי לא להשאר במקום מדוכא ותעשי אותם- לעשות יצירות , לשמוע מוזיקה, לרקוד …, כי זו באמת עלולה להיות שרשרת שגורמת ללב להסגר עוד קצת ועוד קצת. ואני רוצה לעזור לך לאט לאט לפתוח שוב את הלב. להאמין שאפשר גם אחרת. הלב יכול לחזור להיות פתוח וחם כמו שהוא היה פעם. בשביל זה קצת מאמץ קטן , ללכת לפתוח את הנושא עם מישהו קרוב. בטוח יש מישהו כזה. ואם תרצי- את יכולה לרשום לי בשמחה ונדבר.
לגבי זה שאמרת שיוצא לך דברים מביכים כשאת מדברת עם חברות, אני יכולה להבין את זה, מאוד! אני זוכרת שגם לי היו מצבים כאלו בגיל שלך . אצלי אני מרגישה שזה נבע מהרבה חוסר בטחון, חוסר בטחון בעצמי, בעולם שסביבי, דימוי עצמי נמוך, לא האמנתי בעצמי, הכל היה נורא נורא מביך- והייתי סופר רגישה . וכל צחקוק הייתי לוקחת מאוד אישי ללב. דבר כזה גם עלול לסגור את הלב, המשפטים בראש:" וואי איזה דפוקה אני , אני באמת סתומה, לא מצליחה לדבר נורמלי, יוצאים לי משפטים לא קשורים מהפה , ומביכים!" למות איזה בושות- עדיף להסתגר עם עצמי ולהיות עם עצמי, זה ממש תחושה של בושה עצומה ורצון שהאדמה תבלע אותך. גם חוסר בטחון הוא משהו שניתן לעבוד עליו, וגם על הבושה.. שוב זה עניין של טיפול רגשי במקביל לעבודה עצמית. ואפשר לעזור מאוד בכך! ורק אומרת לך – את נשמה יקרה, הרבה יותר ממה שנדמה לך, את אהובה , את טובה ואת ראויה! ראויה לחיות ולדבר ולהגיד דברים- גם אם הם יוצאים מביכים לעולם, וגם אם זה שטיויות- אז מה! אז אמרת דברים מביכים! לא קרה כלום נשמה!! באמת לא קרה כלום! הכל בסדר. את אהובה וראויה בלי קשר לשום דבר ובלי קשר להתנהגות שלך -לא עשית שום דבר לא בסדר…
מקווה שטיפה נתתי לך כיוון, מוזמנת לדבר איתי אם תרצי.
בהצלחה רבה יקרה
תהילה
קראי עוד...
קיטי קאט 
אני 
אנונימית 
פניקס 
מושבניקית 
