"לי זה לא יקרה", כך רוב הנשים מאמינות.
הנה סיפור שקורה לי מדי פעם, לצערי הרב. בחורה צעירה מגיעה אלי לטיפול מסיבה כלשהיא, למשל חרדה או דכאון, ופתאום נפלט לה מהפה משהו שגורם ללב שלי להחסיר פעימה. אני עוצרת הכל, ומטרידה אותה בשאלות מעצבנות שנראות לה תלושות מענייני דיומא. בן הזוג שלה נשמע לי כמו מישהו שאם הבת שלי הייתה יוצאת איתו לא הייתי ישנה טוב בלילה.
אני מוכנה להיות קצת פרנואידית, ספק פיקוח נפש דוחה את הסבל שלה בעניין החרדה או הדיכאון. מנסה לעורר בה תשומת לב ליחס הבלתי ראוי כלפיה, להתנהגות לא מותאמת, אך לרוב זו משימה סיזיפית.
לא פעם הבחורה החביבה מנסה להרגיע אותי: "אל תדאגי, הוא לא מרים עלי יד", "אל תדאגי, הוא אוהב אותי ברמות שאין לדמיין". יש לה הצדקות מכאן ועד הונלולו לדרך שבה הוא מתנהג כלפיה (החל מ: "מסכן, ככה הוא ראה את אבא שלו מתנהג" "מסכן, הוא פוסט טראומטי" "מסכן הוא נשוי לאשה חרדתית כמוני").
לפעמים בעקבות תחושות הבטן שלי אני מבקשת שהוא יגיע יחד איתה, למרות שזה לא טיפול זוגי. עכשיו גם אני בחרדה, אבל לא בגללה, אלא בגללו. קשה להדליק אצל נשים נורות אזהרה. כמו שבחורה פקחית במיוחד הטיחה בי פעם כשרק התחלתי לגשש בכיוון: "אתם המטפלים כאלה חשדנים, תמיד מדמיינים דברים, אל תדאגי הוא לא ירצח אותי".
אני יכולה להפנות לרווחה ולארגוני סיוע, אבל הרבה נשים צעירות בטוחות שזה לא הסיפור שלהן. מבהירות לי שלא בגלל זה הגיעו אלי ומבקשות שאפסיק "להטריד" אותן בעניין היחס הלא מכבד של בן זוגן כלפיהן.
אז מה כן הסיפור לדעתן? הגבר שלהן הוא פשוט כל כך גברי, אפילו ההשפלות הקטנות או הרמיזות התוקפניות שלו הן בסה"כ סימן ל"גבר-גבר", עתיר טסטוסטרון.
יש נתון מאוד חשוב שעולה ממחקרים: יותר גברים מתים כתוצאה מהתאבדות בהשוואה לנשים. הסיבה המרכזית לכך היא שגברים מטבעם נוטים לבטא תוקפנות באופן פיזי עוצמתי. זה לא שנשים פחות תוקפניות מילולית, פחות מדוכאות או פחות מנסות להתאבד (למעשה הן מנסות יותר מגברים) אלא שהגברים מצליחים יותר "בזכות" הנטייה שלהם לאגרסיביות פיזית. כלומר, הם מאוד אלימים גם כלפי עצמם. הנתון הזה מזעזע ומשמעותי.
זה נורא לנפץ לבנות שלנו את בועת התמימות הרומנטית, אבל יש כוח בעצם ההתנהלות כאשה בעולם הקשוח הזה מתוך ידיעה שהגבר הפוטנציאלי, כשהוא מלא בזעם, עלול לגלוש למקומות אגרסיביים שאנחנו כלל לא מדמיינות ולא מכירות בעצמנו, גם לא כשאנחנו בשאול תחתיות.
נשים הן לקוחות כבדות של עולם הטיפול והמודעות העצמית. לא משום שהן פחות בריאות או מאוזנות מגברים. החל מגיל צעיר יש לרובנו הנשים לגיטימציה חברתית לחוות חולשה אנושית, עידוד לטפל בעצמנו ומוטיבציה לעשות זאת. רבות מאיתנו רוכשות כלים לעזרה עצמית ולוויסות רגשי, ובצירוף לגנטיקה הנשית הפחות אגרסיבית, זה גם הופך אותנו לפחות אלימות כלפי זולתנו.
בניגוד לכך, הרבה בנים צעירים וגברים צעירים יגיעו לטיפול פחות מנשים, וכשהם במצוקה הם עלולים להסתובב בעולם חסרי כלים מבחינת יכולת הוויסות הרגשי שלהם. בצירוף עם הפוטנציאל הגנטי הגברי ליתר אגרסיביות, עלול להתפרץ כאן הר געש. כמובן שזה עלול לקרות גם לנו הנשים אבל הסטטיסטיקה ברורה ומראה מי מועד לפורענות.
אם היינו מלמדים את הבנים וגם את הבנות החל מכתה א' ועד לסוף התיכון באופן סדיר מיומנויות של וויסות רגשי, שליטה עצמית, ניהול כעסים, ניהול מצבי רוח וכדומה, אולי היינו מונעים חלק ממעשי הרצח האיומים האלה.
